הלילה שקדם לאסון עבר באווירה קסומה של חופש, צחוק ואהבה, כשהמוזיקה היא השפה המשותפת לכולם. רבים מהחוגגים תכננו להישאר עד לסיום האירוע בצהרי היום, ספוגים באווירת הפסטיבל הקסומה.
רגע האימה: השקט נשבר
אך השלווה והחגיגה נקטעו באחת, סמוך לשעה שש וחצי בבוקר, עם מטח רקטות ראשון שחדר את השקט המדברי. האזעקות החלו לייבב בעוצמה, והמוזיקה פסקה בבת אחת. בתחילה, רבים חשבו שמדובר בעוד מטח רקטות שגרתי, אך במהרה התברר כי משהו נורא מתרחש. קולות ירי החלו להישמע מתקרבים, והפאניקה החלה להתפשט בין אלפי החוגגים המבוהלים. תוך דקות ספורות, הגיעו למתחם הפסטיבל עשרות רבות של מחבלים חמושים, פותחים באש לכל עבר, ללא רחם. מסיבת החיים הפכה בן רגע לזירת טבח 7 באוקטובר אכזרי וחסר תקדים.
בריחה נואשת: בין כדורים לשבילים
ההלם הראשוני התחלף במהירות לניסיונות הישרדות נואשים. אלפי החוגגים החלו לברוח לכיוונים שונים, מנסים למצוא מחסה בשטח הפתוח. מחבלים ארבו להם על השבילים, בין העצים ובתוך הוואדיות, וירו לעברם ללא הבחנה. רבים נאלצו לשכב על האדמה במשך שעות ארוכות, פצועים ומפוחדים, שומעים את קולות הירי והצעקות מסביבם. ניסיונות הבריחה היו כרוכים בסיכון חיים עצום, כשכל תזוזה עלולה הייתה להיות קטלנית.
אסון מיגונית המוות: רגעים בלתי נשכחים
אחד האירועים הקשים ביותר שהתרחשו בסמוך לפסטיבל היה האסון במיגונית המוות. עשרות חוגגים מבוהלים מצאו מחסה במיגונית קטנה ליד קיבוץ רעים, בתקווה שתגן עליהם מהירי. אולם, המחבלים זיהו את המיגונית, ירו לתוכה רימונים, ורצחו באכזריות רבה את רובם המוחלט של אלה שביקשו בה מקלט. מעט מאוד הצליחו להינצל מאירוע טראומטי זה, שהפך לסמל של אכזריות הטרור ושל רגעי הייאוש האחרונים של נשמות תמימות.
אלו שנחטפו: מאבק יום-יומי
לצד הרציחות, חלק אדיר מהאימה באה לידי ביטוי בסיפורי החטופים. עשרות רבות מבין חוגגי הפסטיבל, צעירים וצעירות, נחטפו באכזריות ונלקחו לשבי ברצועת עזה. תמונותיהם הופצו ברחבי העולם, והם הפכו לסמל למאבק הבלתי נלאה של משפחותיהם ושל עם ישראל כולו. כל יום שעובר הוא יום של כאב ודאגה עצומים למשפחות החטופים, הנאבקות בכל דרך אפשרית להשיב את יקיריהן הביתה, אל חופש ואור. המאבק להחזרתם הוא לב ליבו של החוסן הלאומי והביטוי העמוק ביותר לאחדות העם.
סיפורי גבורה ותעודות הישרדות
בתוך הכאוס והאימה, צצו מעשי גבורה מעוררי השראה. צעירה אחת, שהבחינה בחברתה הפצועה, סירבה לעזוב אותה ונשארה לצידה במשך שעות עד שחולצו יחד. קבוצת צעירים אחרת התארגנה באופן ספונטני כדי לסייע לפצועים ולכוון את הבורחים לשטחים בטוחים יותר, תוך שהם מסכנים את חייהם. תועדו מקרים רבים של חברים וזרים מוחלטים שסייעו זה לזה, חלקו מים ומעט מזון שהיה ברשותם, והעניקו תמיכה נפשית ברגעי הפחד הנורא. אחד הניצולים סיפר כיצד חבר שלו הסיע פצועים רבים ברכבו תחת אש, עד שאזל הדלק, ואז המשיך לסייע רגלית. אישה אחרת העידה כיצד התחבאה מתחת לגופות כדי לשרוד, ובכל זאת מצאה כוחות לעזור לפצוע לידה. סיפורים אלו, ועוד רבים אחרים, מעידים על עוצמת הרוח האנושית ברגעי משבר קיצוניים.
נובה כסמל: זיכרון, תקווה וריפוי
פסטיבל נובה הפך לא רק לזיכרון כואב של אובדן ומאות נרצחים, אלא גם לסמל עוצמתי של זיכרון, תקווה וריפוי באמנות. קהילת נובה, יחד עם עם ישראל כולו, התגייסה להנצחת הנרצחים ולתמיכה בניצולים. המוזיקה, שהייתה לב הפסטיבל, הפכה לכלי לביטוי הכאב ולשחרור, ואירועי הנצחה ויצירה אמנותית רבים נערכו לזכרם של אלה שלא שבו. נובה מייצגת כיום את ניצחון הרוח על הטרור, את האמונה בטוב שבאדם, ואת היכולת לצמוח מחדש גם מתוך השבר העמוק ביותר. האחדות סביב זיכרון נובה מבטיחה שלעולם לא נשכח, ותמיד נמשיך לבחור בחיים, באהבה ובאור.
